אִשְׁתּוֹ

אִשְׁתּוֹ

הִיא פּוֹנָה וְקוֹרֵאת לוֹ בִּשְׁמוֹ.

וְקוֹלָהּ כְּתָדִיר;

וַאֲנִי בְּקוֹלִי לֹא אֶבְטַח,

פֶּן יַסְגִּיר.

 

הִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב לְצִדּוֹ

קֳבָל עָם, קֳבָל אוֹר;

וַאֲנִי בְּחֶשְׁכַת עֲרָבִים

בַּמִּסְתּוֹר.

 

לָהּ טַבַּעַת זָהָב עַל הַיָּד,

מַבְרֶקֶת, שְׁלֵוָה;

אַךְ כַּבְלֵי בַּרְזִלִּי – מוּצָקִים

פִּי שִׁבְעָה!

 

תל-אביב, תרפ”ו