שְׁתִיקָה

שְׁתִיקָה

זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,

זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.

אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה – עוֹדֶנִּי,

וְדַם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.

 

הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ

כְּתֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;

אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ

הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.

 

הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי.  עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר

אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק – –

אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה – – עוֹדֶנִּי פֹּה – – מֵעֵבֶר – –

הַכֵּנִי בְּמִלִּים!  אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק!

 

קיץ, תרפ”ט